בס"ד על מה באמת נחלקו בית הלל ובית שמאי בחנוכה?
נחלקו בית הלל ובית שמאי האם למנהג המהדרים מן המהדרים יש להדליק ביום הראשון 8 נרות , ביום הבא 7 עד היום האחרון נר אחד- שיטת בית שמאי. או שיש להדליק ביום הראשון נר אחד, ביום השני 2 וכו'-שיטת בית הלל. ברור שהמחלוקת משקפת גישות הפוכות לחיים, ובכן במה הם באמת נחלקו?
רבי לוי יצחק מברדיצב מבאר  שלבית שמאי עיקר השמחה בחנוכה היה על מציאת השמן ובכל יום נוסף שהפך הקטן הספיק להאיר נוספה עוד שמחה אולם קטנה יותר. מביא משל לאדם שהלך במדבר רעב וצמא, צערו כפול, אין לו ממה להשביע את רעבונו, וגם הוא רעב וצמא, והנה כאשר נמצא לו מאכל ומשתה שמחתו היתה עצומה אפילו קודם שהרווה את צמאונו, ונוספה שמחה פחותה ממנה בעצם האכילה והשתיה. ולבית הלל עיקר השמחה היתה על שזכו לקיים את מצוות ה' יתברך, עוד יום להאיר לפני ה' בעולם. ממילא כל יום נוסף שזכו בו להאיר את נרות המנורה גדלה שמחתם.
הסבר נפלא זה של הקדושת לוי מעורר אצלי שאלה: האם אנשים זקנים ככלל יותר שמחים מהצעירים או להיפך? מה אתם אומרים? מוזמנים לעצור רגע לפני שממשיכים. במבט ראשון נראה, הילדים הרבה יותר שמחים מהזקנים. וזה דוקא תואם את שיטת בית שמאי. ומדוע אנו דוקא נוהגים כשיטת בית הלל? נראה לי שבמה שהשמחה באה מעניני העולם הזה, ההתלהבות מהפעם הראשונה שטעמת טעם מנגו לדוגמא לא תחזור על עצמה באותה עוצמה. אבל ממש כמו שתיאר כאן רבי לוי יצחק מברדיצב יש שמחה מסוג אחר, מצד הרוחניות, מצד הדבקות בה' ולשמחה זו זוכים הרבה יותר הזקנים אלו שבמשך שנים רבות טרחו וקיימו מצוות.
ממשיך רבי לוי יצחק להעמיק במחלוקת זו, למה בית שמאי יותר שמחים על מציאת השמן ובית הלל יותר שמחים בעצם קיום מצוות ההדלקה? זו מחלוקת מה הוא התענוג היותר צרוף עצם האפשרות לקיים את המצווה או קיומה בפועל? אומר רבי לוי יצחק שהדברים קשורים להבדל באישיות שבין שמאי והלל. שמאי היה יותר מצד מידת הדין והלל יותר ממידת החסד. יוצא שדוקא שמאי היה יותר מתלהב ושמח כשהיה רואה נס, זו היתה באמת הפתעה גדולה לדידו. אולם בית הלל שהיה איש חסד גם בהתאם היה לו טבעי שה' יעשה איתו חסד, ולכן עצם מציאת פך השמן לא היה בשבילו הפתעה גדולה, הוא יותר התלהב בעמידה בדיני המצוות.
רבי צדוק הכהן מלבלין בבואו להעמיק במחלוקת זו, גם רואה קשר בין מחלוקתם לבין אופיים, ומבאר שבית שמאי הממשיכים את הנהגת יצחק אבינו-מידת הדין והגבורה ראו את עיקר החנוכה בניצחון על היוונים, בצמצום החושך בעולם, וכלל הוא בידינו שסור מרע קודם לעשה טוב. לעומתם בית הלל סברו שהניצחון כבר קדם לחג החנוכה, והעיקר בחנוכה היה בתוספת האור, בעשיית הטוב. אם העיקר בצמצום החושך בעולם, הרי שביום הראשון אנו צריכים יותר הרבה אור וחכמה ,וככל שהרע והחושך בעולם הולך ופוחת גם האורות כנגדו הולכים ופוחתים. רבי צדוק גם מתאר את הארת ימי החנוכה, מתחילה ביום הראשון להאיר מהספירה העליונה ביותר וכל יום אנו יורדים ספירה עד שמגיעים לספירת ההוד ביום האחרון של חנוכה, זוהי ספירתו של אהרן הכהן אביהם של החשמונאים. ומסיים רבי צדוק את דבריו: "וע"י הארת הנרות זוכים לב' העניינים להוריק הרע מחלל לב השמאלי ולהכניס קדושה ואור ללב חכם לימינו":  אנו מבינים שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים, ובאמת מתרחשים שני תהליכים הפוכים בעולם ובנפשנו פנימה: דוחים את הרע החוצה ומוסיפים אור וקדושה מצד שני.
אם רבי צדוק מזדהה עם שתי הגישות, הרי שרבי נתן בליקוטי הלכות  תופס צד ברור. הוא מבאר את המחלוקת כך שבית שמאי מצמצמים את האור שאנו מאירים בעולם מיום ליום, אמנם כולם הולכים ומוסיפים אור, הולכים ומתעלים, אבל סוברים בית שמאי שדוקא בגלל זה, צריכים לצמצם את האור שאנו מאירים הלאה שלא יהנו ממנו מי שאינם ראוים לו. אבל בית הלל שנהגו ברחמים , סברו שעלינו לחפש דרך אמנם על ידי צמצומים של האורות כיצד להביא את האור לכולם, לכל הרחוקים והקטנים. וכשם שלחולה היותר קשה צריך את הרופא היותר מומחה כך גם ברפואת הנפשות, כך למרות שככל שהאור הולך ויורד לתוככי העולם הוא מצטמצם, הם מוסיפים אור כדי שיגיע לכל הפינות.
הרב קוק רואה במחלוקת זו צוהר להבנת תפקידנו כאן בעולם. ישנן שתי אפשרויות מבט: 1 אנו שליחי הקב"ה לתקן העולם. 2 אנו נציגי הבריאה כלפי הקב"ה. בית שמאי אוחזים במבט שאנו באנו לעולם כדי לתקנו, ובית הלל רואים אותנו כנציגי העולם החפצים לעלות בקודש, לדבוק בה'. שורשי המחלוקת עוד בעידנים קדומים של ראשית ימי עולם, קיום העולם אפשרי בזכות שתי כוחות, כוח דוחה ומרחיק וכוח מקרב. וכך אפשר לראות את ההבדל בין אברהם אבינו לבין יצחק ובין רחל ללאה. ובין יוסף ליהודה ובין יהושע בן נון לדוד המלך. לכן בית הלל היו יותר ענוונתנים ובית שמאי לא יכלו להרשות לעצמם להיות ענוונתנים כל כך, אם קטן אתה בעיניך ראש בני ישראל אתה, יש לנו אחריות כבדה ואסור להקטין עצמנו.
מה שמקסים אותי במיוחד בהתבוננות במחלוקת זו, שהקב"ה שכמובן ממנו יצאו שני כוחות אלו, הוא יצר את המציאות כך שכל אחד מהכוחות האלו לא יוכל כשלעצמו להצליח אם לא ישתף פעולה עם הכוח המתנגד. תיקון העולם שבית שמאי חפצים בו, לא יצלח בידינו אם ננהג במידת הדין, ועולם חסד יבנה. והדבקות בה' שבעת הלל כה רוצים, מושגת על ידינו ככל שאנו יותר מעורבים עם העולם ודואגים לו לתקנו.         
חנוכה שמח!
הרב בעז מלט

אבל אשמים אנחנו
בס"ד לפרשת מקץ התשפ"ב
לנו קוראי התורה, ברור שיוסף התעלל באחיו כדי לעורר אותם לתשובה על מכירתו. האחים לעומת זאת בתחילה אולי חשבו שאך מקרה הוא, וככל שהמצב הלך והסתבך הם הלכו והבינו שיד ההשגחה העליונה מצירה להם. ואז הם אומרים : וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים  אֲנַחְנוּ עַל־אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל־כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.
אך למרבה הפלא אפילו שהם עושים חשבון נפש, הם לא רואים עצמם אשמים במכירתו אלא אומרים: אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ. ניחא שבתיאור המכירה של יוסף לא מסופר שהוא התחנן אליהם, עכשיו אנו יודעים שהוא התחנן, אבל אין שום התייחסות שלהם לעצם המכירה, מדוע?
אכן יש פרשנים שהביאו מכאן ראיה שהאחים לא אלו שמכרו את יוסף לעבד אלא המדיינים, כך כותבים רבינו בחיי והכתב והקבלה. שיטה זו לא פשוטה כל כך, הרי יוסף יאמר לאחיו בפרשה הבאה לאחר שיתוודע אליהם "אשר מכרתם אותי", נראה שלשיטה זו צריך להדחק ולומר שמכיוון שמעשם גרר את מכירת יוסף ולכן תלה יוסף את מכירתו בהם. והם שלא מכרו אותו תלו את סבלם באדישותם אליו.
בין המפרשים הסוברים שהאחים הם אלו שמכרו את יוסף יש הסוברים שהם החשיבו את האכזריות שלהם לחמורה יותר, כך מסביר הרמב"ן. אף הטור כך כותב : חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה וראובן אמר להם כבר אמרתי לכם אל תחטאו בו כי ילד הוא ומפני נערותו חטא לכם וראוי לכם להעביר על חטאת נעוריו ועתה גם דמו הנה נדרש פי' דמו עם האכזריות או יהי' פי' גם דמו אע"פ שלא הרגתם אותו השם דורש דמו ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר עבד עולם כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא ניסה לעבוד:
באמת צריך עיון, מדוע הם ראו את האכזריות לחמורה יותר מהמכירה עצמה? אולי הם זיהו בנפשם שהאכזריות היתה הגורם שגרר גם את המכירה, ואם הם לא היו אדישים לתחנוניו, הם לא היו חוטאים.
לדעת חלק מהמפרשים האחים לא התחרטו על המכירה כי באמת לא ראו את המכירה כחטא, לשיטתם הוא היה בן מות והמכירה שלו היתה חלופה קלה יותר מהריגתו, אבל האכזריות שהתגלתה בנפשם בודאי ששלילית ומגונה היא. כך מפרש אור החיים הקדוש והוא מביא סיוע לסבר זה מכך שאף ראובן נתפס איתם למרות שהוא בודאי התנגד למכירת יוסף, אבל הוא הציע לזרוק את יוסף לבור, וכך כותב אור החיים:
לזה הכריחו ואמרו אבל אשמים וגו' פי' הן אמת אם נאמר שהצרה באה בעד המכר יקשה לנו ראובן לא מכר אבל אשמים וגו' אשר ראינו צרת נפשו וגו' כשרצו לשלוח יד בו ובדבר זה היה ראובן שוה עמהם ההוא אמר (ל"ז כ"ב) השליכו אותו אל הבור ופשיטא כי יתחנן יוסף אליהם ביותר בהשליכו אל הבור לפחד הנפילה והבל הבור והנחשים ועקרבים גם למות שמה ברעב ובצמא ואין לך מיתה משונה כזו ויחנן קולו להם ולא שמעו לקול תחנתו ובזה יד ראובן עמהם..,
לפי כיוון פרשני זה, האחים חפשו את המכנה המשותף שאף ראובן היה שותף בו ולכן הגיעו למסקנה שהשלכת יוסף לבור תוך התעלמות מתחנוניו, היה חטאם שבגינו הם עכשיו סובלים.
למדנו מכאן, שכאשר באות לנו חלילה צרות שנפשפש במעשינו, כי יש מנהיג לעולם ששולח לנו אותם לזכות אותנו לתקן את דרכינו. עוד למדנו שאת עיקר התשובה עלינו לעשות על המידות המקולקלות שבנפשנו שהן הגוררות את המעשים השפלים. שנזכה להתעורר לשוב ולתקן את מה שאנו אמורים בלי סבל וייסורים.
שבת שלום בעז מלט.

בס"ד לפרשת מקץ התשפ"ג

כולנו מרגישים במצבים מסוימים בחיים ש"גם אותי זרקו לבור" כמו ששר חנן בן ארי. השאלה, כיצד נצליח כמו יוסף גם לעלות מהבור ולהגיע לכסא המלכות שלנו?

"בערב ילין בכי ולבוקר רינה" חז"ל דרשו את הפסוק הזה בתהלים על יוסף הצדיק. כל אותם 12 שנה שישב בכלא, הוא ישן בלילות,ובלילה האחרון שלו בכלא, כשהוא כמובן לא יודע זאת,הוא בכה והתפלל אל ה' שיושיע אותו , בבוקר הריצוהו מהבור והפכו אותו למשנה למלך מצרים, פלאי פלאים!

איזו עבודה יוסף עשה שבזכותה הוא ככה עלה לגדולה?

ככלל ישנן שתי נטיות שאנו נוטים לעשות כשאנו מרגישים שאנו בבור?

- 1 הנטיה הקשה-להאשים. אנו נוטים להאשים אנשים שבגללם אני עובר את מה שעובר, הוא הרס לי את החיים. לפעמים אנו מאשימים את הרשויות,העירייה,המשטרה,מס הכנסה ועוד כיד הדמיון הרעה עלינו. לפעמים אנו מאשימים את המרחב,"האשמה מופשטת", אומרים לעצמנו מי שמשקיע שוקע, תמיד דופקים את הטובים,אנשים לא יודעים לפרגן, ועוד שלל אמירות ססגוניות. המשותף לכל האשמות האלו, "אני סובל בגלל אחרים". הנטיה הזאת  מציפה בתוכנו את היצר הכעסני. ומונעת אותנו מלצאת מהבור.

- 2 הנטיה הרכה-לקנא. אם היה לי מה שיש לו איך החיים שלי היו הרבה יותר מושלמים, כמה טוב היה יכול להיות לי אם רק.... ככה אנו שוקעים בחמדת הזולת. הנטיה הזו מציפה בתוכנו את היצר התאווני.

יוסף הצדיק עלה לגדולה כהרף עין לאחר שזכה לתקן את עצמו בשתי נטיות אלו. הוא ברר לעצמו שאפילו אם אנשים חשבו לעשות לי רע,הא-לוהים חשבה לטובה. הוא היה מבורר באמונה שכל מה שקורה לנו בחיים, יש לו סיבה מאת השם יתברך, כל האנשים שבדרך הם רק השליחים, אולי שליחים לדבר עבירה,אבל שליחים. אף אחד בעולם לא יכול להרוס לי את החיים. את זה אמר יוסף,מי שאחיו זרקו אותו לבור, מי שנמכר לעבד,ואחר כך גם נזרק לבית האסורים. זו עבודה נפשית לא פשוטה, לוותר על הנטיה להאשים אחרים במצבנו, אבל מי לא רוצה לצאת מהבור? שווה לעשות את העבודה הזו כדי להגיע למלוכה!

התיקון השני גם קשה להיגמל ממנו, כשאנו רואים שיש לאחרים שפע ברכה והצלחה ולנו אין, אנו מרגישים כביכול שהם לקחו את שלנו, וזה לא צודק, ואנו שוקעים בבור. אומר מי השילוח " כי בטבע האדם שיהיה לו קנאה אם רואה שלחבירו או לשכינו יש כל טוב, ולו פרנסתו מצומצמת. אז אומר השי"ת למה לך להסתכל בחלק חבירך, בטח הוא רצוני כן שלחבירך יהיו כל הטובות ואתה תצמצם את עצמך. אבל אם האדם עוצם עיניו ולבו לבל יחמוד לחלק חבירו ובלי שום קנאה מתפלל להשי"ת שיהיה ההשפעה לו בהרווחה. אז מראה לו השי"ת שמצד השי"ת אין שום צמצום בההשפעה. וישועת ה' כהרף עין. רק המניעה הוא מצד האדם שצריך האדם לברר עצמו בהשני לאוין לא תרצח ולא תנאף.( מי השילוח חלק ב, פרשת מקץ)

אני מבין שכוונת מי השילוח בדברו על שני הלאווים לאותם שתי נטיות שדיברנו עליהם. התיקון השני הוא להשיב אל לבבנו שכל הטוב בעולם הוא רק מה' יתברך, ואף אחד בעולם לא לקח או צמצם את הטובה שלי. לכן אין למה לקנא באחרים, אין מה לחמוד את שלהם,כי הוא לא שייך אלי, אין לי מה להחניף להם כי השפע שלי לא בא מהם.

בפיזיקה הקוונטית המדענים טוענים שהמציאות מושפעת מעין המסתכל, אני לא ממש מבין את זה. אבל כאן אומר לנו מי השילוח משהו דומה, "שמצד השי"ת אין שום צמצום בההשפעה. וישועת ה' כהרף עין. רק המניעה הוא מצד האדם". אנו לא מקבלים את כל השפע שה' רוצה לתת לנו כי אנו לא מוכנים אליו. השפע עלול להזיק לנו אם אנו לא נברר את עצמנו בשתי הנקודות הללו, כי אנו עלולים לחשוב שלא מאת ה' באה לנו הישועה וההצלחה. כשנצליח להשתחרר מהאשמות של אחרים במצבנו, ומקנאה בהם, רק נכיר ונאמין שמאת ה' היתה זאת והוא רוצה רק את טובתנו,נזכה לעלות לגדולה וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

זַמְּרוּ לַי-הֹוָה חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קׇדְשׁוֹ׃

כִּי רֶגַע  בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה׃

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל־אֶמּוֹט לְעוֹלָם׃(תהלים ל' ה-ז)

בס"ד לפרשת מקץ התשפ"ד

מזל טוב,מזל טוב ליוסף ואסנת נולדו במצרים שני ילדים הבכור מנשה ואחיו אפרים. וכך נאמר בתורה

וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן׃

וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת־שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי־נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת־כׇּל־עֲמָלִי וְאֵת כׇּל־בֵּית אָבִי׃

וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי־הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עׇנְיִי׃

מה מבטאים השמות שהם קבלו? אומרת כאן התורה: מנשה מלשון נשיה ואפרים מלשון הפריה. מבאר כאן מי השילוח על דרך הנאמר בתהילים "סור מרע ועשה טוב", יוסף מודה לקב"ה שהצילו מכל רע-על זה מורה השם מנשה, ועל כל הטוב שזכה לו-על זה מורה השם אפרים. וכך תורף דבריו "והודה להשי"ת על הטובה כפולה, אחד שיצא ממסגר אסיר, ועוד הוספת ראותו טובה שמשל על כל ארץ מצרים לאסור שריו בנפשו, כמו שבישר לאביו שמני אלהים לאדון לכל מצרים. "

את השורש של נשה הנמצא בשמו של מנשה מקובל לפרש במובן של הוצאה כמו גיד-הנשה ,נושה חובות וכיוצא בזה , או במובן של שכחה כמו בביטוי "תהום הנשיה". הכתב והקבלה מסביר את הקשר שבין השנים, על ידי שהאדם מוציא משהו מתודעתו הוא מביא לכך שבהמשך הוא גם ישכח אותו. כך או כך נוכל להבין את "כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת־כׇּל־עֲמָלִי", ה' הוציאני מכל הצרות שעברו עלי, או הטובה שהביא עלי השכיחה ממני את הצרות. אבל סיום דבריו צריך עיון "וְאֵת כׇּל־בֵּית אָבִי",כיצד זה יתכן שיוסף יודה לה' יתברך על שהוציא אותו מבית אביו, או השכיח ממנו את בית אביו?

אם מישהו ינסה להסביר זאת כך, יוסף החליט לפתוח דף חדש במצרים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ולשכוח את בית אביו, הרי שבהטעמת שמו של אפרים הוא מציין "כִּי־הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עׇנְיִי" יוסף קורא לה ארץ עניי, לדידו הארץ שלו הינה ארץ ישראל, הוא נשאר נאמן לארץ כמו שנאמר עליו "יוסף שהודה בארצו".(דברים רבה ב,ח). לכן הסבר כזה לא יתכן.

 הכתב והקבלה עונה שיוסף ראה בחלומותיו נבואה הצריכה להתקיים והבין שעליו כביכול לשכוח את כבוד אביו בגזרת השם יתברך, לכן אומר נשני א-לוהים,השם כך רצה ויוסף הבין שזה לטובה. גם האלשיך הקדוש הסביר בכיוון זה , יוסף הבין שלא לחינם הוא הורד למצרים, משמים רוצים שהוא יהיה ראש גשר להשראת השכינה שם לקראת בוא משפחתו למצרים, ואין הכוונה שכחה ממש אלא הסחת דעת.

מי השילוח שכבר הבאנו לעיל שמבאר את נשני מלשון הוצאה, מבאר שיוסף למד להודות לקב"ה גם על הסבל שעבר. הוא השכיל לראות שהכל היה מכוון לטובה, ולכן באומרו "ואת כל בית אבי" הוא מתכוון בעצם שדבר הוצאתו מבית אביו והורדתו למצרים וכו' הכל היה לטובה, ועל כך הוא מודה לה' יתברך.

הסבר זה של מי השילוח גם נותן מבט חדש על הקדמת הברכה, שיעקב אבינו מברך את אפרים לפני מנשה, מצידו של יוסף הוא קודם מברך על ההצלה שזכה לה ואפילו על הצרות ואחר כך מודה על ההצלחה שבאה בעקבות זאת, לכן מנשה הוא הבכור. אולם מה שאיפשר לראות את הצרות בעין טובה זו ההצלחה שבאה בעקבותיהם, ועוד שהשם מקדים תרופה למכה, כך שבחינה שמימית התרופה-אפרים קדמה למכה-מנשה.

עוד אפשר לבאר את פשר האמירה של יוסף "כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת־כׇּל־עֲמָלִי וְאֵת כׇּל־בֵּית אָבִי" בהסבר נפשי,יוסף השכיל לשים בצד את הזכרונות הקשים שלו מבית אביו,לא שהוא שכח אותם, אבל לא נתן להם להוריד אותו למטה. הנה הרמב"ם כותב בהלכות מלחמות " וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה וְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה." (הל' מלכים ומלחמות ז,טו) וכי הרמב"ם מתכוון שהחיילים צריכים באמת לשכוח את יקיריהם?! אלא כוונת דבריו שהצלחת המלחמה תלויה בהסחת המחשבות מהמשפחה, וזו הכוונה בדבריו "יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ",שלא יחשוב עליהם בזמן המלחמה כי זה יחליש אותו. כך יוסף הצדיק הצליח בדרכו ושמר על החירות הפנימית שלו גם כשהיה בבור הכלא.

החירות הפנימית הזו איפשרה לו להיות מרכבה לשכינה, איפשרה לו לפתור חלומות לשרי מצרים ואיפשרה לו לעלות ברגע קט מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, לעבור ברגע ממעמד של אסיר למשנה למלך מצרים.

לאנשים שעברו חויות קשות ישנן שתי נטיות קצה מזיקות: האחת להישאב לרחמים עצמיים, לשחזר שוב ושוב במחשבות את אותם אירועים קשים ולא לצאת מהביצה. השניה בריחה מהמציאות,ניתוק. ישנן דרגות של ניתוק, יש ניתוק שהוא כבר ממש מחלה כמו סכיזופרניה ויש ניתוקים שגורמים להתנהגות יותר ויותר טכנית ופחות מודעת. יוסף הצליח למנף את האירועים הקשים שעבר ולא להישאב לקצוות המזיקות.

כיצד הוא עשה זאת? ראשית היו לו ליוסף חלומות גדולים והם נתנו לו עוצמה ותקוה.שנית האלוהים היה נוכח אצלו בכל רגע ורגע של חייו, כשהוא נמכר לעבד- יוסף מבין "כי למחיה שלחני אלוהים". כשהוא רואה את שרי פרעה זועפים אומר להם יוסף "הלא לאלוהים פתרונים ספרו נא לי" כשפרעה פונה אליו על מנת שיפתור את חלומו,עונה לו יוסף "בלעדי אלוהים יענה את שלום פרעה" . כשאנו מפנימים שכל מה שעובר עלינו,הכל לטובה, גם אירועים קשים יש להם סיבה, החיים צומחים מתוך הקשיים. יוסף הצדיק נתן לנו שיעור חשוב מאוד לחיים כיצד צומחים מתוך הסיבוכים.

בס"ד לפרשת מקץ התשפ"ה

מי את אסנת?

לכאורה בכלל אין מקום לשאלה הלא הכתוב אומר במפורש מי היא אסנת "וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם־יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃"

הכתוב מציין שאסנת היא ביתו של פוטיפרע , היא ניתנה ליוסף לאשה והיא ילדה לו שני בנים את מנשה ואת אפרים. אבל הסיפור לא כה פשוט, ראשית פוטיפרע מוזכר כסריס,אז ילדים לא היו לו ככל הנראה. שנית אשת פוטיפרע היא זו שהתלוננה על יוסף שניסה לשכב איתה ובשל תלונתה יוסף ישב 12 שנים בבור הכלא, עכשיו ביתם נישאת ליוסף?! ועוד כיצד יוסף מתחתן עם בת מצרית מזרע חם ולא עם בת מזרע שם? עוד יש להבין מה הקשר בין קריאת שמו של יוסף צפנת פענח לבין נישואיו לאסנת? ובכלל למה התורה מציינת לנו את שמה של אשתו של יוסף, הלא התורה כמעט ולא מציינת שמות הנשים,ארבעת האימהות-אימהות האומה-צוין שמן. כל השבטים האחרים התורה לא סיפרה לנו את שמות נשותיהם. שמות שתי נשים מופיע בסיפורי האחים, תמר בשביל מעשה שעשתה עם יהודה ובשביל שילדה לו את פרץ וזרח והסיפור ידוע. ודינה בת יעקב שהתורה ציינה שמה בשביל מעשה שהיה איתה עם שכם בן חמור.

הנה כאשר התורה כה מקמצנת באזכרת שמות נשים, בודאי שיש לנו להתבונן מה ראתה התורה לציין את אסנת אשת יוסף. הנה חז"ל מציינים לנו שאסנת היתה בתה של דינה בת יעקב שנולדה לה מאותו מעשה אונס של שכם בן חמור. וכך מובא בפרקי דרבי אליעזר:

כְּתִיב, ״וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ״ (עמוס ה, יט). וּכְשֶׁבָּא יַעֲקֹב לְאֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן נְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ, וְאֵי זֶה הוּא הַנָּחָשׁ? זֶה שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. שֶׁהָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב יוֹשֶׁבֶת אֹהָלִים וְלֹא הָיְתָה יוֹצְאָה לַחוּץ. מֶה עָשָׂה שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר? הֵבִיא נַעֲרוֹת מְשַׂחֲקוֹת חוּצָה לוֹ מְתוֹפְפוֹת. וְיָצְאָה דִינָה לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ הַמְשַׂחֲקוֹת, וּשְׁלָלָהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ, וְהָרְתָה וְיָלְדָה אֶת אָסְנַת. וְאָמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהָרְגָהּ, שֶׁאָמְרוּ: ״עַכְשָׁו יֹאמְרוּ בְּכָל הָאָרֶץ שֶׁיֵּשׁ בֵּית זְנוּת בְּאָהֳלֵי יַעֲקֹב״.

מָה עָשָׂה יַעֲקֹב? הֵבִיא שֶׁרֶץ שֶׁל זָהָב, שֵׁם הַקֹּדֶשׁ כָּתוּב בּוֹ, וְתָלָה עַל צַוָּארָהּ, וְשִׁלְּחָהּ וְהָלְכָה. וְהַכֹּל צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְיָרַד מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ וְהוֹרִידָהּ לְמִצְרַיִם לְבֵית פּוֹטִיפֶרַע, שֶׁהָיְתָה אָסְנַת רְאוּיָה לְיוֹסֵף לְאִשָּׁה. וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע עֲקָרָה, וְגִדְּלָה עִמָּהּ כְּבַת. וּכְשֶׁיָּרַד יוֹסֵף לְמִצְרַיִם לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִיפֶרַע״.

למדנו כאן שההשגחה העליונה גלגלה את אסנת למצרים לבית פוטיפר ונתנה עצה לפרעה לשדך את יוסף לאסנת וכך הוא זכה לאישה הראויה לו במקום כה טמא כמו מצרים. כיצד ידע יוסף שהיא בת דינה? אומר רבינו בחיי ועוד פרשנים שהוא ראה את הטס של זהב שעליה שנתן לה יעקב אביו וכך ידע.כנראה שזה הקשר לשמו צפנת פענח ונישואיו לאסנת,יוסף פיענח את הצופן שהיה על אסנת והבין מי היא. כיצד זה שאמה המאמצת ניסתה לפתות את יוסף ובסוף יוסף נושא את ביתה לאישה?

מובא במדרש " בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר, כָּל דָּבָר שֶׁנִּצְטַעֵר יוֹסֵף עִם אֲדוֹנָתוֹ הָיָה לוֹ יִתְרוֹן מִמֶּנָּה, לָמָּה שֶׁנָּטַל אֶת בִּתָּה."(בראשית רבה פט).

מבאר את המדרש ה 'שם משמואל' וכך הוא אומר: "היינו שנשמת אסנת בתה היתה נשמה גבוהה מאד, ולעומת גדולתה היתה שקיעתה כ"כ עמוק בידי החיצונים, כי כך היא המדה כמו שהגדנו כמה פעמים בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, והיתה נשמה ההוא כלואה בבית פוטיפר, ומאחר שהארורה תפשהו בבגדו ואחזה בו נדבקה בו נשמת אסנת [כידוע בכתבי האריז"ל שיש נשמות מתדבקים אפי' בחיים מזה לזה] וכאשר יוסף נתק את עצמו ממנה וינס ויצא החוצה הוציא אתו עמו את נשמת אסנת שנדבקה בו בעת אחיזתה בו, ומאז היתה אסנת ראויה לו לאשה כי נשמתה היתה עמו אלא שנתארך הזמן כל ימי מאסרו:"

למדנו מכאן שיוסף זכה בזכות הנסיון שהוא עבר עם אשת פוטיפר לתועלת שתצמח לו משם וזו היתה אסנת ביתה המאומצת שהיתה נשמה גדולה מאוד ובעמידתו בניסיון הוציא מהחיצונים את נשמת אסנת וזכה לשאתה לאשה.

עדין נשאר להתבונן בשידוך הזה של אסנת בתם של דינה ושכם עם יוסף הצדיק, וכיצד נשמה כה גדולה באה לעולם ממעשה של אונס כה איום?

באמת זהו פלא, אבל נראה לומר שמאחורי הזוהמה של שכם בן חמור היתה חבויה בו איזו השתוקקות להתחבר למשפחת יעקב, ואסנת חשפה את נקודת האור שהיתה חבויה בתוך החושך. בדומה לזה אשת פוטיפר מאחורי רצונה לחטוא עם יוסף- גם היתה איזו הרגשה של שייכות אליו שבאה לידי ביטוי בסוף בנישואי יוסף ואסנת ביתה. במבט אחר, זה לעומת זה עשה הא-לוהים,הצד החיצוני הוא מראה בשבילנו. כוחות טומאה שמנסים לכלות אותנו- אנו צריכים לכלות אותם. כוחות טומאה שמנסים לשבות מאיתנו אורות- התיקון לעומתם הוא לשבות מהם כוחות שאפשר להעלות לקדושה, נישואי יוסף לאסנת הוציאו מהטומאה את האורות שהיא שבתה והשיבו אותן לקדושה.זהו שנאמר "מִי־יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד׃"(איוב יד,ד)בְּכָל־עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר־שְׂפָתַיִם אַךְ־לְמַחְסוֹר׃"(משלי יד,כג)

בס"ד לפרשת מקץ התשפ"ו

השאלה: מתי הם הבינו שטעו?

מתי האחים מגלים שהם טעו ביחס ליוסף? מתי הם מבינים שכוונתם להרוג אותו או למכור אותו לעבד הייתה שגויה בתכלית?

התשובה לכאורה: רק במצרים

על פי פשט הסיפור, האחים מכירים בטעותם ובאשמתם רק לאחר שיוסף מתעלל בהם - מטיח בהם שהם מרגלים ומחליט לאסור את שמעון עד שיביאו את בנימין. אז אומרים האחים:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל־אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל־כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת"

ואז גם נחשף לנו שראובן, מלבד זה שלא היה שותף במכירה, גם ניסה למנוע אותם מהמעשה:

"וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל־תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם־דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ"

אבל - הם כבר התחרטו קודם!

אולם מסתבר שההכרה באשמתם שנחשפת כאן במצרים היא תוצאה של תהליך ארוך שהם עברו. כאן אולי התעצמה הכרת אשמתם, אבל היא לא הייתה צצה כך על פני השטח אם לא היו כבר עסוקים בחשבון נפש על התנהגותם זה מכבר.

הראיה: "אחי יוסף"

נחזור מעט אחורה בזמן. כאשר מתחיל הרעב בארץ ויעקב שומע מכך, נאמר בתורה:

"וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ־שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ... וַיֵּרְדוּ אֲחֵי־יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם" (בראשית מב, א-ג)

שאלה בולטת: למה נאמר ש**"אחי יוסף"** ירדו לשבור בר, ולא נאמר "בני יעקב" או פשוט "וירדו"?

כותב רש"י על פי מדרש תנחומא:

"וירדו אחי יוסף - ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו ליבם להתנהג עמו באחווה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם"

חז"ל אף מספרים לנו שהאחים כשירדו למצרים לשבור בר תכננו גם לחפש את יוסף אחיהם. לשם כך הם התפצלו ועברו בכל השערים על מנת לחפש אותו.

משמע: כבר אז הם התחרטו על מעשיהם ורצו בכל מאודם לתקן!

השאלה המרכזית: מה גרם להם להתפקח?

אבל מתי האחים התפקחו? מה גרם להם לשנות את דעתם ביחס ליוסף? הלא בתחילה רצו להורגו, הסתפקו במכירתו - וכאן הם מוכנים לפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם!

נקודת המפנה: יעקב לא התנחם

נקודת המפנה, ככל הנראה, הייתה כשהבנים ניסו לנחם את יעקב אביהם - ולא הצליחו לנחמו.

חוסר הצלחתם לנחמו ערער את תפיסתם את הדברים. הם בוודאי החזיקו מיעקב אביהם כצדיק. אמנם חשבו שהוא, בדומה ליצחק אביו, אוהב את הילד הלא נכון - אבל תגובתו של יעקב לא תאמה את הציפיות שלהם.

מה היו צריכים לצפות? ההשוואה ליצחק אבינו

בואו נבין מה האחים ציפו שיקרה. הם הרי ידעו סיפור דומה מהדור הקודם:

מה קרה כשיצחק גילה שהמציאות לא מסתדרת עם כוונתו לברך את עשיו?

הוא מיד השלים עם המציאות. הוא הבין שעשיו הוא קליפה ולא פרי, עם כל הכאב שבדבר, והוא מיד אמר על יעקב: "גם ברוך יהיה".

כך מצופה מצדיקים - לא לערער אחר הנהגת השם בעולמו, אלא להשלים עם גזירתו.

דוגמאות נוספות של צדיקים המשלימים

כך נהג אהרן הכהן כאשר מתו שני בניו - "וידום אהרן".

כך נהג דוד המלך כשנודע לו שבנו מת - קם, רחץ והלך לבית ה'.

כך הלל הזקן - כששמע קול צווחה בעיר, אמר בביטחון: "מובטח אני שאין זה בתוך ביתו". למה היה בטוח בדבר? כי דרכם של צדיקים שלא מערערים אחר הנהגת השם.

אז למה יעקב לא השלים?

זו השאלה שטרדה את האחים: למה יעקב אבינו לא השלים ולא התנחם?

התשובה הפשוטה

התשובה הפשוטה אומרים חז"ל: משום שיוסף באמת היה חי, והחי לא משתכח מן הלב.

התשובה העמוקה

אבל בעומק הדבר - יש כאן הבדל יסודי בין יצחק ליעקב:

יצחק אביו ראה גיהנום פעורה מתחת לעשיו הרשע, ולעומת זאת הריח ריח גן עדן מיעקב. לכן יכול היה להשלים עם המצב שבו נמצא - המציאות אישרה את דינו של עשיו כרשע.

יעקב אבינו המשיך לראות בבנו יוסף צדיק, והשכיל להבין שלא יכול להיות שיוסף מת. הוא לא ראה שום סימן לרשעות של יוסף! איך אפשר שצדיק כזה נטרף?

ההשפעה על האחים: הערעור

המיאון של יעקב להתנחם לא נתן להם מנוחה.

הוא ערער את אמונתם בצדקת דרכם. התחילו לחשוב: אם הבאנו על אבינו כל כך הרבה צער במעשה זה - אולי זה מעשה שגוי? אולי באמת טעינו?

גם עצם העובדה שיוסף יצא חי מהבור - והנחשים והעקרבים שהיו בבור לא הזיקו לו - תרמה לערעור אמונתם ברשעותו של יוסף. אם השמירה עליו הייתה כה ניכרת, אולי באמת הוא צדיק?

סיכום: התחרטות שהתחילה בבית

התשובה לשאלתנו: האחים התפקחו והתחרטו כבר בבית, עוד לפני שירדו למצרים.

תהליך החרטה התחיל כשראו את יעקב אביהם סובל ולא מתנחם. הבינו שאם צדיק כמוהו אינו משלים עם המצב, משמע שהמציאות לא מתיישבת עם דינם. הבינו שאולי טעו.

לכן, כשירדו למצרים - הם כבר היו "אחי יוסף", כבר התכוונו להתנהג עמו באחווה ולפדותו בכל ממון.

ההתעללות של יוסף בהם במצרים רק העצימה את מה שכבר רחש בליבם - הכרת האשמה שהתחילה בבית, מול אביהם השבור שסירב להתנחם.

המסר: לפעמים הצער הכנה של צדיק הוא הדבר שמעורר אותנו לחשבון נפש עמוק יותר מכל נאום מוסר.